מקור שולחן ערוך, חושן משפט קכ״ח
1 דין הפורע חובו של חבירו או שמשכנו בשביל חבירו. ובו ב סעיפים: הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפי' היה בשטר ואפי' היה עליו משכון ונטלו זה שפרע אין הלוה חייב לשלם לו ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן מעותיו ואפי' אם היה המלוה דוחקו לפרוע שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו: הגה וכן נ"ל עיקר ודלא כיש חולקין ואומרים דחייב לשלם טור בשם ר"ת והרא"ש ויש אומרים דוקא כשפורע לישראל אבל אם פרע לעכו"ם חייב לכו"ע וכ"ש אם פדה משכונו מן העכו"ם דחייב לשלם לו תשובת מהרי"ל סי' פ"ב וכן ראוי להורות וע' ביו"ד סוף סימן רנ"ב הפודה חבירו מן השביה אם חייב לשלם יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חבירו בידו אבל אם היה בידו משל חבירו ופרע חובו מה שעשה עשה מהרי"ו סי' קס"ו וי"א דאפי' נתן משכון שלו בשביל חבירו הואיל ואם רצה היה יכול לתת של חבירו אע"פ שלא נתנו חייב לשלם לו הגהות מרדכי פ"ג דבתרא:
2 מי שנתפס על חבירו ולקח עכו"ם ממונו בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם: הגה מלמד שהיה אצל בעל הבית והלוה לעכו"ם על משכונות ויצא משם ולא פשר עצמו עם העכו"ם ויצא משם והניח קצת מעותיו ביד בעל הבית ורוצה לעכבם כי הוצרך להתפשר עם העכו"ם אין יכול לעכבם הגהות מרדכי סוף בבא בתרא ועיין לעיל סוף סי' קכ"ו אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו ה"ז חייב לשלם לו והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלו' בפני עדים: הגה ואחד שנתפס מכח מס של קהל אחר ותפס משל א' מן הקהל יכול לתפסו בשביל כל הקהל כי כולם אחראין וערבאין זה בשביל זה ולכן א"צ לגבות מכל אחד חלקו טור וי"א דאין אדם נתפס בעד מס חבירו אלא קודם שנתפייס המלך אבל אם כבר נתפייס המלך אין אדם נתפס על חבירו הגהות דב"ב ומהרי"ו סי' ק"ו מיהו פרנסי הקהל שהלוו לצורך המס יכולין לפרוע בעד כל הקהל וכל אחד צריך ליתן חלקו נ"י בשם הרשב"א והא דאין אדם נתפס על חבירו היינו שאין תקנה בעיר אבל אם יש תקנה בעיר הולכין אחר המנהג. ומ"מ אם קצתם עשו שלא כהוגן והעליל השר עליהם אין אחרים צריכים ליתן לזה דודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו אם לא שפירשו בהדיא ב"י סי' קס"ג בשם הרשב"א וע"ל סוף סי' קכ"ו מי שנאנס בעד חבירו מכח מלוה או פקדון וע"ל סי' קס"ג:
פירוש חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט קכ״ח
1 סעיף א' הפורע חובו של חברו וכו' נ"ב גרסינן בגיטין דנ"ח ע"ב גידל בר עלאי קבל ארעא בטסקא מבני באגי עד אלא אמר רב הונא ברי' דר"י הניח מעותיו על קרן הצבי. והנה תמי' על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטו דין זה ולא כתבוהו במילתא דנ"מ לדינא. ולכאורה תמי' על גוף הש"ס למה יפסיד מעותיו. ל"מ להסוברים דבבע"ח דוחק חייב לשלם פשיטא דקש' כיון דהוא שילם עבורה למה יפסיד מעותיו. ואף להסוברים דגם בבע"ח דוחק פטור קשה הרי במס המלך ודאי חייב לשלם אם פרע עבורו וא"כ כאן למה יפסיד מעותיו אך נראה דרש"י הרגיש בזה ופי' בד"ה טירפא וז"ל ומעתה שיאכלו אחרים יטול המלך מנתו מהם ולא יעל' אלה בחשבון וכו'. וא"כ א"ש דגבי פורע חובו שלא מדעתו אז משתרשי לי' הלו' אבל כאן לא משתרשי ליה דהם יחזרו וישלמו וא"ש אך קשם עכ"פ למה לא יתחייבו הני מכח דינא דגרמי דהוי כשורף שט"ח של חבירו וגרע מזה דהוי כשורף משכונו דהרי הקרקע הוי כמשכון ביד הנותן המס ואם נוטלין ממנו הם מפסידים לו מעותיו ויתחייבו מדינא דגרמי. ולכך נראה דלכך השמיטו הפוסקים דהם ס"ל דר"ה בר"י ס"ל כמאן דלא דאין דד"ג. אבל לדידן דק"ל כמ"ד דדאין דד"ג הוה כמו שורף שט"ח של חברו וכמו שליש שהחזיר השט"ח ללוה דהוי בר הזיקא וחייב לשלם ולכך מן הדין מחוייבים הם להחזיר מעותיו ואז יחזיר להם הקרקע. כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטב: שם סעיף א' נ"ב בהיותי באמצע הדרך נשאלתי באדון אחד שקנה סחור' אצל ישראל אחד ושילם לו מעות והטעהו הישראל שנתן לו סחורה גרוע והאדון לא הרגיש ונתנו לחייט לתפור לו הבגד ואח"כ תבע האדון את החייט כי הוא החליף לו הסחור' והוצרך החייט לשלם לו ואח"כ תבע החייט את הסוחר לשלם לו כי הוא יודע דהסוחר הטעהו ורצו הדיינים לומר שהוא פטור מכח דאין אדם נתפס על חברו ויש שרצו לומר דחייב הסוחר מדר"נ ושאלו את פי והשבתי דהדין עם הפוטרים דאין לו' דשייך בזה מדר"ן דא"כ למה הוצרך במס לטעם דד"מ כן תיפוק ליה מדר"ן דהרי הוא חייב למלך והמלך חייב לו דלקח שלא כדין ממנו וגם למה בנתפשרו עם המלך הוא פטור הרי שייך דר"נ בזה. והרי קי"ל דר"נ שייך בכל הענינים כמ"ש הש"ך ר"ס פ"ו בע"כ דר"נ ל"ש רק בישראל ולא בעכו"ם דהרי הוי כהפקעת הלואתו דמותר וכיון דליכא חיוב בו עצמו ל"ש דר"נ. ואף דכתבו הפוסקים בסי' פ"ו דדר"נ שייך גם בעכו"ם היינו היכי דשלישי המתחייב הוי עכו"ם שחייב לישראל אז העכו"ם משועבד גם לישראל הראשון אבל אם הוי ישראל המתחייב לעכו"ם והעכו"ם לישראל אין ישראל השני משועבד לראשון וה"נ כיון דהמעות נתן לו מעצמו א"כ ברשות נתן לו והטעות הוי בסחור' וקי"ל כל היכי דהוי מקח טעית הוי המערת מע"פ וסחורה אחרת אין בידו להכריחו ליתן לו ואין ביד האדון לתבעו רק מעותיו והמעות הוי מלוה והוי בזה כהפקעת הלואתו וא"כ ל"ש בזה מדר"ן ופטור הסוחר כן דעתי נוטה בקצרה בלי עיון בספר כיון דאני עובר אורח ואין בידי להאריך ודו"ק: